פרידה, התחלה

טוב, אני נאנחת ,התחלה קשה. בדרך כלל הכתיבה קלה לי אך לא הפעם. דנית הזכירה לי שרציתי בלוג, שכבר יש לי בלוג, ושהיה כדאי שאתחיל לכתוב. אכן רציתי שיהיה לי בלוג, שאוכל לכתוב כך סתם, דברים אישיים, דברים שקורים ביום יום, אך משום מה זה קשה. התחלתי לכתוב על משמעות השם שלי אך לאחר כתיבת שתי פיסקאות מחקתי. הרגשתי כי לכתוב על עצמי זה יהיר, שחצני, ואני לא מרגישה כזאת.
לפני מספר ימים נפרדתי ממקום העבודה, פרידה מרצון עליה הודעתי כבר לפני שנה. בפרידות בדרך כלל אני בוכה. זה לא מתוכנן, אך כמו שאומר השיר "זולגות הדמעות מעצמן". משום מה הפעם זה היה שונה, הפרידה לא עשתה לי כלום, לא התרגשתי ולא דמעתי. סתם היה לי מוזר. אולי התבגרתי, אולי הגנתי על עצמי, ואולי אכן הגיע הזמן להיפרד.
בין המתנות שקיבלתי היה הספר "השראה יומית" של רובין שארמה. אין חידוש בספר, זהו אוסף של כל המשפטים שסימנתי לעצמי למקרא ספריו הקודמים, אך זה נחמד. אני מזדהה עם אמירות רבות המופיעות בספר, ובחיי הלא קצרים הספקתי גם ליישם חלק מהן. כל עמוד בספר משוייך ליום אחד בשנה. אני פתחתי את הספר ביום בו פרשתי מהעבודה, 31.3.09, ומצאתי כתוב בו: "מהיום והלאה תשלטו שליטה מלאה בחיים שלכם. החליטו, אחת ולתמיד, להיות אדונים לגורלכם. השתתפו במירוץ משלכם. גלו את הייעוד שלכם ותתחילו לחוות את התרוממות הנפש של חיים מלאי השראה". התאים לי לקרוא זאת למרות שאני יודעת כי בלתי אפשרי לי לשלוט שליטה מלאה בחיים שלי. יש משפחה שמכתיבה מה אעשה בחלק מהזמן, ויש לעיתים אילוצים שאינם בשליטתנו. אך אני מבטיחה לעצמי להשתדל. מצד אחד בא לי פשוט לזרום, לא לתכנן מראש ולפעול על פי מה שיזמנו לי החיים. מצד שני, התנהגות כזו יכולה להביא בסופו של דבר לחוסר מעש, כאשר אני רוצה לחיות, ליצור ולפעול.
נראה כי נכון יהיה לי לקבוע סדר יום ולהחליט על אפשרות לגמישות מסויימת. אנסה, אראה ואעלה על הכתב את מסקנותי בעתיד הקרוב. כמו בדיאטה, אני אומרת לעצמי כי אתחיל לאחר החג. ובינתיים שיהיה לכולנו חג שמח. אביטל