יום שני, 27 באפריל 2009

טיפול בפשיעה - מבט אחר



אשמח לשתף אתכם בחלום שיש לי מאז ביקרתי בברוקלין, בבית המשפט הקהילתי "רד-הוק", חלום להקים בישראל בתי משפט קהילתיים. הפרויקט עליו אני מדברת הוא פרויקט יוצא דופן, פרויקט קהילתי, שהוקם באחד האזורים הבעייתיים ביותר מבחינת הפשיעה שהיתה קיימת בו, ואשר הפעלתו הביאה לשיפור משמעותי , בעיקר בתחומי עבריינות נוער ואלימות במשפחה.
המקום נקרא אמנם בית משפט, אך מבחינת תחושה, מדובר בבית, בית לכל תושבי האזור, בית שאליו פונים עם כל בעיה, אישית או חברתית, ובית שבמסגרתו יכול הפונה אליו לקבל עצה טובה, סיוע, טיפול או פתרון כלשהו אחר. היחוד של המקום הוא ריכוז כל הפונקציות הטיפוליות במסגרת אחת. לדוגמא, שוטר קהילתי היושב במקום שומע את הפונה אליו ואם מדובר בארוע פלילי רושם תלונה. השוטרים במקום מבצעים חקירה, שבסיומה, אם קיים חשד לפלילים, מגיש תובע, שגם הוא יושב במקום, כתב אישום. החשוד בביצוע העבירה מקבל סיוע של סניגור ומועלה לשופט. במידה ומדובר בעבירה קלה או בעבירה ראשונה של אותו חשוד, הוא ישפט במקום או בטווח של ימים בודדים. וככל שנקבעת הרשעה, העונש ניתן במקום וביצועו מתחיל מיד, כך שיש תגובה מיידית למעשה אסור שבוצע. העונשים, בדרך כלל הם טיפוליים, כמו עבודות שירות במסגרת הקהילה או טיפול בקליניקה שגם היא ממוקמת באותו מבנה.
כקוריוז אספר כי במסגרת הקליניקה מטופלים מכורים לסמים גם בשיטות אלטרנטיביות כמו דיקור סיני, ולדברי אנשי המקום, יש כבר לא מעט מכורים שנגמלו מסמים בדרך זו, בתמיכה, כמובן של טיפול נפשי. מאחר והשופט במקום עוקב באופן אישי אחר תהליכי השיקום והגמילה, קיימת אצל ה"נענש" מוטיבציה עצומה להצליח כדי לבוא בפני השופט ולקבל מחמאות וחיזוקים להמשך הדרך. אני אישית הייתי עדה למקרה כזה והזלתי דמעה יחד עם השופט והנאשם (ממש טלנובלה של החיים).
ככל שמדובר במקרים של אלימות במשפחה, אלימות סתם וסיכסוכי שכנים, מצויים במקום אנשי מקצוע (מגשרים ומטפלים למיניהם) הדואגים לפתרון מיידי. תביעות קטנות שלא נפתרות בגישור, מטופלות ע"י השופט בטווח קצר מאוד.
כדי להסיר ספק אבהיר כי מדובר בבית משפט שבו נדונות עבירות קלות, עניני משפחה ותביעות קטנות. אך הגישה הנהוגה במקום והנגישות הקיימת לכל תושב לקבל סיוע במקום, מקרינה החוצה, מעבר לענינים הקטנים, ומשפיעה על כלל הפשיעה באזור, גם החמורה. מדובר בעובדה מוכחת במחקרים שנעשו.
איני יודעת עד כמה מודע הציבור לעובדה שרוב התיקים הפליליים הנדונים בבתי משפט השלום בארץ מתיחסים לעבירות "קלות", שאינן מסוג פשע. במקרים לא מעטים מדובר גם בעבירות ראשונות של המבצע או בבני נוער ואנשים צעירים. לכל אלה היה שווה לנסות את הדגם של Red Hook.
עוד כדאי לספר כי מימון הפרויקט, שבינתיים כבר התרחב למקומות נוספים בארה"ב ובעולם, הוא מתקציבי הרשויות המקומיות ומכספי משקיעם חברתיים פרטיים.
בימים אלה, כאשר חושבים ומדברים על משטרה עירונית, ראוי, לדעתי, לבחון באותה מסגרת את המודל האמריקאי של בית משפט קהילתי. בישום מודל כזה (שיותאם לישראל) יש כדי להשלים את עבודת המשטרה בפן העונשי- חינוכי-טיפולי- מניעתי, ולהועיל לחברה. ישום המודל יכול גם להוריד נטל משמעותי ביותר מבתי המשפט הרגילים, שיוכלו להתמקד בפשיעה החמורה באמת.
הגיעה העת לצאת מהקופסה ואולי לחשוב מתוך הסתכלות אחרת על מערכת האכיפה הנכונה לנו.
מי יתן וחלומי יתגשם.

יום חמישי, 23 באפריל 2009

הבעיה של בתי המשפט היא בניהול


אילו הייתם בעליו של ארגון גדול ומורכב, המעסיק אלפי עובדים ונותן שירותים למרבית אזרחי המדינה, האם הייתם בוחרים בשופט לתפקיד המנכ"ל, רק משום שהוא שופט? סביר להניח שלא. יש להניח שהייתם מחפשים מנהל מנוסה שהוכיח את עצמו בתפקידים דומים בעבר. לא כך נוהגת המדינה, כשהיא בוחרת שופטים שינהלו את מערכת בתי המשפט.
חוסר היעילות של מערכת בתי המשפט הוא נושא העולה לדיון אחת לתקופה, משום שהוא פוגע במערכות רבות ובכללן במערכת בתי המשפט עצמה. בכל פעם מחדש מציעה מערכת המשפט פתרון קסם כזה או אחר, שאם ימומש, יפתור אחת ולתמיד את בעיית העומס והסחבת. הדוגמאות רבות: הוספת תקני שופטים, הטמעת מערכת מחשוב חדשה, תקנים לעוזרים משפטיים. ולמרות כל אלה, הישועה לא באה.
עד היום הופקד ניהול המערכת בידי שופטים שניהלו אותה באופן אינטואיטיווי לפי אופיים, לפי ערכיהם ולפי ידיעותיהם. חלקם הצליחו יותר וחלקם פחות. כל ניסיון של מי מהם להוביל חדשנות לא הוטמע עד הסוף והגיע לקצו עם מינויו של מנהל חדש. נכון להיום נראה כי אנו במצב הגרוע ביותר שהיה אי פעם הן מבחינת ההתנהלות והן מבחינת תחושת השופטים והעובדים במערכת.
לדוגמה, הטמעת פרויקט מחשוב כמו "נט המשפט" אינה עניין טכני. מדובר בשינוי תרבותי של המערכת שדורש הכנה של העובדים, מערכי לימוד, מערך תמיכה, נוהלי עבודה חדשים המותאמים למבנה מערכת המחשב ועוד. לכן לא הגיוני שהפרויקט יתבצע על פי תכתיבי הצוותים הטכניים. זאת ועוד, שינוי כזה לא יכול להצליח אם מנהל הארגון אינו מאמין בו. מי שאומר בריש גלי כי "לא היה תומך בפרויקט אם היה נשאל על כך מראש" (ציטוט מנהל בתי המשפט, TheMarker, מארס 2009) לא יכול להוביל מערכת לשינוי כזה. אם מנהל המערכת חושב ואומר כך, מדוע יתגייסו העובדים תחתיו להשגת היעד?
ומה באשר לתומכי השפיטה, שגם עליהם ממונה אותו מנהל? את מי הם בדיוק משרתים? רק מי שנמצא בתוך המערכת רואה ומבין שהם אינם משרתים בהכרח את השופטים ואת הציבור. האם חשב מישהו אי פעם להגדיר באופן ברור את המבנה הארגוני ואת מערכת היחסים שבין נשיא ביהמ"ש למזכיר ביהמ"ש?
כמי שבאה מתוך המערכת אומר: יש לנו שופטים ועובדים טובים ומסורים, אך אין מי שינהל אותם ויוביל את המערכת כדי שתוכל לעמוד ביעדיה. תוספת תקציב, תוספת שופטים ושכירת יועצים לא יועילו ולא ישנו את המצב.
האם היה עולה על דעתו של מישהו להפקיד ניהול רשת קמעונית בידי ותיק המוכרים דווקא? האם חייב מנהל רשת ביגוד לדעת לייצר בגד? מה שונה, אם כך, מערכת בתי המשפט? מדוע צריך שיעמוד בראשה דווקא שופט מכהן? מה עוד, ששופט שעובר לתפקיד ניהולי הוא שופט אחד פחות בתפקיד שיפוטי.
הגיע הזמן להודות בגלוי כי מקור הבעיה ומקור הכישלון הוא ניהול לקוי. אם לא תטופל בעיה זו המערכת, שכבר כיום קורסת, תמשיך ותדעך.

יום שני, 13 באפריל 2009

פרידה, התחלה


טוב, אני נאנחת ,התחלה קשה. בדרך כלל הכתיבה קלה לי אך לא הפעם. דנית הזכירה לי שרציתי בלוג, שכבר יש לי בלוג, ושהיה כדאי שאתחיל לכתוב. אכן רציתי שיהיה לי בלוג, שאוכל לכתוב כך סתם, דברים אישיים, דברים שקורים ביום יום, אך משום מה זה קשה. התחלתי לכתוב על משמעות השם שלי אך לאחר כתיבת שתי פיסקאות מחקתי. הרגשתי כי לכתוב על עצמי זה יהיר, שחצני, ואני לא מרגישה כזאת.
לפני מספר ימים נפרדתי ממקום העבודה, פרידה מרצון עליה הודעתי כבר לפני שנה. בפרידות בדרך כלל אני בוכה. זה לא מתוכנן, אך כמו שאומר השיר "זולגות הדמעות מעצמן". משום מה הפעם זה היה שונה, הפרידה לא עשתה לי כלום, לא התרגשתי ולא דמעתי. סתם היה לי מוזר. אולי התבגרתי, אולי הגנתי על עצמי, ואולי אכן הגיע הזמן להיפרד.
בין המתנות שקיבלתי היה הספר "השראה יומית" של רובין שארמה. אין חידוש בספר, זהו אוסף של כל המשפטים שסימנתי לעצמי למקרא ספריו הקודמים, אך זה נחמד. אני מזדהה עם אמירות רבות המופיעות בספר, ובחיי הלא קצרים הספקתי גם ליישם חלק מהן. כל עמוד בספר משוייך ליום אחד בשנה. אני פתחתי את הספר ביום בו פרשתי מהעבודה, 31.3.09, ומצאתי כתוב בו: "מהיום והלאה תשלטו שליטה מלאה בחיים שלכם. החליטו, אחת ולתמיד, להיות אדונים לגורלכם. השתתפו במירוץ משלכם. גלו את הייעוד שלכם ותתחילו לחוות את התרוממות הנפש של חיים מלאי השראה". התאים לי לקרוא זאת למרות שאני יודעת כי בלתי אפשרי לי לשלוט שליטה מלאה בחיים שלי. יש משפחה שמכתיבה מה אעשה בחלק מהזמן, ויש לעיתים אילוצים שאינם בשליטתנו. אך אני מבטיחה לעצמי להשתדל. מצד אחד בא לי פשוט לזרום, לא לתכנן מראש ולפעול על פי מה שיזמנו לי החיים. מצד שני, התנהגות כזו יכולה להביא בסופו של דבר לחוסר מעש, כאשר אני רוצה לחיות, ליצור ולפעול.
נראה כי נכון יהיה לי לקבוע סדר יום ולהחליט על אפשרות לגמישות מסויימת. אנסה, אראה ואעלה על הכתב את מסקנותי בעתיד הקרוב. כמו בדיאטה, אני אומרת לעצמי כי אתחיל לאחר החג. ובינתיים שיהיה לכולנו חג שמח. אביטל